"ויושב ואוכל ושותק ורואה וחושב וזוכר / אתה נוגע בכתפו של מי שעובר / במחשבותיך..." במילים אלו נפתח מחזור השירים של ישראל אלירז 'הלא יאמן פשוט ישנו'. ה'וו התחילית' שאיתה נפתח השיר מגלה את קדימותה הבלתי מותנית של ההווייה, את היותה קיימת לפני כל התחלה. פעולות החיים הבסיסיות ביותר הם תמיד כבר המשך של משהו שכבר הווה. בתוך שאון העיר, המולת הנוסעים והשבים, חריקותיהן של הכרכרות, ונקישותיהן של פרסות הסוסים; בתוך ריחו המהול של תבן וצואת סוסים; באוויר הקר של ניו יורק בבוקר חורפי ב 1893, עצר עובר אורח והביט.
הצילום 'טרמינל' של אלפרד שטיגליץ מתחיל באותה 'וו תחילית' המלווה את מחזור שיריו של אלירז. העולם המופיע לעינינו בתצלום הישן אינו סך הפרטים המרכיבים אותו, וגם אינו סיפור חיי היומיום של טרמינל כרכרות ניו יורקי בשלהי המאה ה 19. ערמות השלג הלבנות על גגוני החלונות, על כובעו של העגלון, על פחי הזבל ועל גבי המטאטא המונח בצד הדרך, מנקדות את הצילום כסטקאטו לבן וקל רגליים. מנגד, כתשובה מנוסחת היטב, מופיע בלב התמונה לגאטו ארוך וצפוף עשוי מהבל אפור של נשימות הסוסים העייפים ומכתם שחור החולש על חזית הצילום וחושף צורה משונה למראה. כתם זה, שאינו אטום ותוכו גלוי – אדם, סוס, עוד סוס, צורה – מגלה את מותרה של העין המתבוננת על פני השכל הישר.
באחד משיריה היפים, כותבת רות דולורס וייס "משהו יבוא מן האין / יראה מה שאינו עדיין / מן השקט הזה, שבור, יגע..." ואולי מבעד למילים מופיעה משמעות נסתרת, ראשונית יותר. אולי יש לקרוא "מה שהוא יבוא מן האין", כלומר, אולי מה שכבר הינו, הלא יאמן, המטפיסי שאותו רדפו בני האדם במשך שנים רבות במחוזות הדת והפילוסופיה, כבר היה פה כל הזמן. אולי הלא יאמן פשוט ישנו. אל לנו לחפש את הלא יאמן ביומיומי כמי שרוצים לומר בתוכו, מבפנים לו. הבא נתור אחריו בתווך בינינו ובינו, כמבקשים להשלים את הפער בין השלם ובין סך הפריטים המרכיבים אותו.
שטיגליץ מציע למתבונן לצעוד יחד איתו אל תוך אותו יום חורף בניו יורק ולהביט בעולם כהוזה, קרוב מתמיד אל הדברים. כמי שמוכן לוותר על המושגים והשמות והחלוקות שבאמצעותם חצצנו וחילקנו את העולם לאלפי רסיסים, ל'מרכבות', 'סוסים', 'אנשים' ו'מטאטים'. הוא מציע לנו להיות טפשים לרגע; להיזכר במרחבי השתיקה שאותם כיסינו במרוצת הזמן בגיבוב אינסופי של מילים המרחיקות אותנו ומגנות עלינו מפני גודלה וקרבתה האינסופיים של ההוויה.
בעודי מביט בתמונה חשבתי: מי מאיתנו לא מצא את עצמו פעם בתוך צילום; עומד לרגע קפוא, ריק, פתוח אל הדברים ורואה אותם. קרובים, מוארים, חדים וחיים? מי מאיתנו לא חש באותם רגעים את כללי המחשבה והשיפוט בורחים מראשו כלהקת ציפורים מבוהלות, את הביקורת המושכלת נמוגה אל אוויר העולם ומתמזגת בו כהבל צהלות הסוסים הנפרש בחזית הצילום של שטיגליץ? מי מאיתנו לא רוצה בהיכנסו בכל פעם מחדש לחלל תצוגה של גלריה או מוזיאון או בעת שהוא פותח ספר שירה או רומן, להניח את שריונו ולפקוח את עיניו ולראות. לא לרתום את הדימויים החדשים לתוך אוצר המילים הקיים שעליו עמל בשקדנות כל חייו כדי למנוע בלבול וחרדה, אלא דווקא להניח לעיניו להישטף, לעצמו להיות, לחוש את הנפילה ממגדל השן של השפה המילולית אל המרחב המפחיד של היש. ישראל אלירז ממשיך וכותב "...כדי להיות לידנו היש / צריך מילים / וכדי שנהיה לידו / צריך למחוק אותם / ואין לקצר את הדרך בין שתי התנועות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה