בספרו 'שמי הוא אדום' מתאר הסופר התורכי אורהן פאמוק את המפגש המורכב בין דימויים ובין סיפור הופעתם. כותרת הספר עצמה מרמזת על האופן שבו דימויים מוצגים לעולם באמצעות צבע בדומה לאופן שאנשים מוצגים על ידי שמם. השם – בין אם הוא צבע, קו, צורה או מילה – תמיד מספר סיפור, "שמי הוא אדום". בקטע מתוך הספר מתאר פאמוק עץ המצויר על גבי פיסת נייר שמצאה את דרכה לאחד מבתי המרזח שבאיסטנבול. העץ מספר לקוראים את סיפור חייו:
"צייר רב-אמן מהפרנקים וצייר רב-אמן אחר הלכו בשדה בארץ הפרנקים ושוחחו על כשרון ואמנות. הם ראו מולם יער. האמן המוכשר יותר אמר לאמן האחר: 'הציור על פי השיטה החדשה מצריך כשרון כזה, שאם אתה מצייר את אחד העצים שביער הזה, אדם הרואה את הציור ומתוך סקרנות בא לכאן לראות את המקום במו עיניו, יכול להבחין בינו ובין יתר העצים'.
אני מודה לאל שאני, עבדכם, העץ שבציור שאתם צופים בו, לא צוירתי בגישה זו, אבל לא משום שאני חושש שאילו היו מציירים אותי לפי השיטה הפרנקית, כל כלבי איסטנבול היו משתינים עלי. אני לא רוצה להיות העץ עצמו, אלא מושג העץ".[1]
העץ המופיע בקטע מאת פאמוק מכריז כי אינו רוצה להיות עץ אלא מושג של עץ. אולם הלכה למעשה, פאמוק בוחר לשים את סיפור המעשה על האמנים ותולדותיו של הציור דווקא בפיו של העץ עצמו ולא בפיו של מספר חיצוני. על אף שאיפותיו של העץ להיות מושג או אידיאה של עץ, סיפור חייו ההיסטורי שתחילתו נמצאת שנים רבות לפני אותו טיול ביער ושסופו יגיע הרבה אחריו, הוא חלק בלתי נפרד מאותו דימוי של עץ. הדימוי תמיד מופיע יחד עם סיפור בריאתו וביחס לכל הסיפורים האחרים המופיעים בסביבתו ולאורם של כל הסיפורים הקיימים בליבם של אלו המתבוננים בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה