בבוקר ה 7 באוגוסט 1974 צעד הלוליין פיליפ פטי על חבל שמתח בחשאי בין מגדלי התאומים. המוני בני אדם ואנשי בטחון התאספו בכיכר שלרגלי המגדלים והביטו בחשש והתלהבות כאחד במאורע הבלתי צפוי. במשך שעה ארוכה התהלך הלוליין הצרפתי על החבל במיומנות יוצאת דופן מבלי למעוד וליפול אל מותו. בראיון שנערך עמו, סיפר פטי על התחושות שליוו אותו באותו בוקר:
...לפתע, דחיסות האוויר כבר אינה כשם שהייתה לפני רגע [...] אני מרים את המוט המייצב, מטלטל אותו, מתמרן אותו בין אצבעותיי כדי למצוא את המרכז, כדי להרגיל את זרועותיי אל משקלו [...]. אני מתקרב אל הקצה. מניח את רגלי השמאלית מעבר למעקה על חבל הפלדה. משקל גופי נח על רגלי הימנית העוגנת על סִפו של הבניין. עודני שייך לעולם החומרי. אני מעביר את משקל גופי אל רגלי השמאלית בעדינות ובזהירות. רגלי הימנית משתחררת מן המעמסה וכף רגלי הימנית פוגשת את החבל. מצד אחד משקלו של הר, החיים המוכרים לי. מצד שני, ייקום של עננים, לא נודע נדמה כריק, כמידה מוגזמת של חלל. בין שני העולמות נמתח קו דק שישותי מהססת להניח עליו את מידת הכוח שעוד נותרה בי. סביבי, אין עוד מחשבות; לרגלי, חבל, ותו לא.
המטאפורה, כאמור אינה מקרית, הילוכה של האמנות לאורך ההיסטוריה נמתחת כחבל דק החוצץ בין שתי תהומות. מחד, שפתו הפרטית של האמן המהווה ביטוי לעצמיותו האישית ביותר, ומאידך, שפתו של העולם; שפה של צבעים וצורות אותם הוא חוקר ללא לאות כמתמטיקאי התר אחרי הסדר הקוסמי שאותו לעולם לא יוכל לפענח במלואו. האמן מהלך על החבל בצעדים זהירים אך יציבים אל עבר אופק שלעולם לא יוכל לכבוש ברגליו.
זה מספר שנים שצועדת שרון אתגר במיומנות לוליינית מפתיעה (מיומנותו של לוליין היא תמיד מפתיעה, זהו טבעה) על חבל שנקודת ההתחלה שלו נתקבעה אי שם בעבר המיתי של הציור ונדמה כי בימינו רק מעטים עדיין מעזים להלך עליו. במציאות קשה של שבירת מוסכמות וחיפוש אחר "הדבר הבא" מעטים הציירים שאינם מדלגים על תולדות הציור בדרכם אל עתידו. החיפוש של עולם האמנות ברובו הגדול הפך לחיפוש רוחבי, כזה התר אחר חומרים, צורות וביטויים שטרם הוצגו בחללי התצוגה השונים. אמנות, כמו גם שדות פעילות אחרים נמצאת במצב של תחרות אלימה. פריצת הגבולות המאפיינת את השבר (שלא לומר משבר) הפוסט מודרני פורשה שלא כהלכה והביאה אמנים, מוזיאונים, חוקרים וצופים רבים למצב של חוסר אונים. ניפוץ הגבולות הטכניים, החומריים והקונספטואליים בעולם האמנות פתח מנעד אפשרויות אינסופי לפעול בתוכו. אולם נדמה כי הרחבת גבולות המשחק הביאה עמה גם מידה ניכרת של שכחה. כמו החבל של פטי המתוח גבוה בשמיים, לעיתים נוטים העננים לכסות את הדרך. מטרתה של הליכה על חבל אינה להגיע אל העבר השני, אלא לצעוד במרחב הביניים המפחיד והמרגש כאחד. לצעוד ולהפריע לסדרם הרגיל של החיים שהפך מכני רק משום שכבר איננו רואים אותו.
מקדמת דנא נאלצה האמנות לבטא את עצמה בהתאם לרוח הזמן, אך מעולם לא השתנתה השאלה שמכוננת אותה. כמו הדת, המטפיזיקה והפילוסופיה, תרה האמנות אחר הפער בין ההווייה ובין יכולת ביטוייה. כדי לצעוד בדרכה של האמנות, אשר מהותית כל כך לקיומנו, יש להפנים את רוח הזמן מבלי לשכוח את חוט השני הא-היסטורי ששזור בה, מה שכה אישי וקרוב שכל ביטוי מילולי כבר מדלג מעליו, רחוק ממנו.
החבל הדק עליו צועדת שרון בשקדנות מעוררת הערצה הוא תהליך עומק ולא רוחב. בכל אחת מעבודותיה ניבטת אינטליגנציה שאינה נמדדת במספרים, מילים, תיאוריות מורכבות או תביעות פוליטיות שאפתניות. גוף עבודותיה מורכב מארבע קבוצות עיקריות המאופיינות כל אחת בטכניקה שונה. כל טכניקה מתגלה כדיאלקט אחר של שפה אחת. עבודות קולאז' מרכיבות את הקבוצה הראשונה, זו שבמרוצת השנתיים האחרונות אפשרה לשרון ללמוד לחשוב את הציור מחדש. גודלם של הקולאז'ים הוא 21 X 30 ס"מ בקירוב, העבודות עשויות ממגוון של ניירות בצבעים שונים שחלקם לקוחים מגלגול חיים קודם בו שימשו כדפי מחברות או עמודי טקסט בספרים.
שרון אתגר, ללא כותרת, 2011, קולז'.
הקבוצה השנייה מורכבת מציורי שמן על לוחות עץ במידות משתנות שאינן עולות על סדר גודל של 60 X 80 ס"מ. ציורי השמן מאופיינים באותה איכות קולאז'ית מופשטת אולם שכבות השמן הרבות מייצרות דחיסות ועומק המרמזת על משך החקירה המתרחשת בכל עבודה ועבודה.
שתי הקבוצות הנוספות מציגות תהליכים חדשים יותר עבור שרון. בשנה האחרונה החלה לרקום בתוך מחברות ישנות. עבודות אלו מכונות בפיה של שרון 'ספרי תפירה'. הספרים מורכבים ממחברות בעלות כריכה אדומה כהה וקשה, עמודיהן ממוספרים ומחולקים לשורות צפופות. על גבי העמודים, בשפה בעלת תחביר מרתק וסבוך רוקמת שרון עשרות קומפוזיציות עשויות חוטים בצבעים שונים.
בחודשים האחרונים הופיעה על אחד מקירות הסטודיו של שרון עבודה שאולי מסמנת את לידתה של קבוצת עבודות נוספת אשר לדבריה חבלי לידתה ארוכים וקשים יותר מכל אלו שקדמו לה. עם הכניסה לסטודיו, אי אפשר להתעלם מהציור הגדול, עשוי צבעי אקריליק על מצע קנבס שנחתך והודבק כקולאז'. המעבר לצבעי אקריליק ולמידות גדולות יותר הביא עמו שקט חדש, מרווח נשימה שרק עתה הרגשתי כמה חסר היה בציורי השמן הקודמים. הגודל, הצבעים, ובעיקר עבודת מכחול שאופייה מפתיע – כבר הזכרתי שמיומנותו של לוליין היא תמיד מפתיעה – מתגלים כאמירה בטוחה של אמן ששפתו מתגבשת ותחביר המשפטים שלו הופך פואטי ונינוח יותר. המכחול נמשך ביד קלה שאינה פרי עבודת שכבות רווית צבע וקפדנית אלא של יד אמן חופשית ומשתעשעת. משיכות המכחול הצבעוניות המנקדות את הציור מנטרלות את שיווי המשקל של הריבוע השחור הגדול שבמרכזו. שיווי המשקל הופך מפרי יגיעה קשה של ילד המחדד את שפתו בתרגילים אין ספור לכדי שיר מדויק הנותר על מפית בית קפה כרמז לביקורו של משורר במקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה