Georg Kolbe, Alba (Dawn).
מגרמנית: אבי טוויג
שוו לעצמכם כיצד אני יושב בביתי לבוש בחלוק בערב הראשון של חג הפסחא; בחוץ גשום ואני נמצא לבדי בחדר. אני בוהה ארוכות בנייר הלבן מולי, ובידי העט. אני מוטרד מעומס החומרים המבלבלים: חוויות ומחשבות אשר כולן כמו דורשות להיכתב. חלקן נסערות ותוססות כמו יין צעיר, וכנגדן זועפות מחשבות ישנות, בשלות וצלולות, משל היו אדון קשיש אשר במבטו רב-המשמעות לועג לשאיפותיו של העולם הצעיר. אנו אומרים לעתים, שמצב תודעתנו נקבע דרך אותו מאבק בין עולם צעיר לעולם מבוגר, ומכנים כל מצב במאבק הזה בשם הלך רוח, או בשם הבזוי משהו, גחמה.
אנסה להתעלות כמו דיפלומט טוב מעל הפלגים המתכתשים, ולתאר את המצב המדיני בהיעדר הפניות של אדם אשר מדי יום, במקרה, משתתף בישיבות של כל הפלגים. בישיבות האלה הוא מיישם את אותם העקרונות אשר בעמדו על דוכן הנאומים הוא לועג להם ומגנה אותם.
נודה בכך, אני כותב על הלכי רוח ובתוך כך אני מוכוון על-ידם. מזל גדול הוא שאני שרוי בהלך רוח של תיאור הלכי הרוח.
הרביתי לנגן היום את ה"ניחומים" (Consolations) לליסט, ואני חש כיצד המנגינות והצלילים חדרו לתוכי וכיצד הם חוזרים ומצטלצלים בי בהתלהבות. לפני זמן לא רב התנסיתי בחוויה כואבת של פרידה, או של היעדר פרידה. כעת אני שם לב עד כמה תחושת הכאב שנגרמה והמנגינות הללו מתמזגות זו בזו. אני מאמין שהמוסיקה לא הייתה מוצאת חן בעיני אלמלא חוויתי זה מקרוב את אותו ניסיון. מכאן יוצא שהנפש (Seele) מחפשת למשוך אליה את הזהים במינם, ואת מסת התחושות הזמינות בידה סוחטת (drϋckt aus), כמו לימון, על ההתרחשויות החדשות הנוגעות ללב. אולם סחיטה זו תמיד נעשית כך שרק חלק מהחדש מתאחד עם הישן, ותמיד נותרת עודפות מהחדש שאינה מוצאת שום קרבה במעון הנפש. כך משוכנת השארית בצד, ובדרך כלל למורת רוחם של הדיירים הישנים, עמם היא נקלעת תדיר לעימות. אך הביטו! כאן בא חבר, שם נפתח ספר, שם הולכת נערה, הקשיבו! כאן מתנגנת מוסיקה! – הנה כבר זורמים להם מכל עבר אורחים חדשים אל הבית הפתוח, והשארית שקודם לכן עמדה לבדה מוצאת קרובים רבים ויקרים.
אולם מתמיה הדבר, האורחים אינם באים מפני שהם חפצים לבוא, והם אינם פשוט באים כפי שהם. באים אך ורק האורחים שחייבים לבוא ותו לא. מה שהנפש אינה יכולה לשקף, אינו פוגש בה לעולם. ומאחר ולכוח הרצון [לא עומדת] הזכות [הבלעדית] להכריע מה תשקף או לא תשקף הנפש, יוצא שרק מה שהנפש רוצה בו פוגש אותה. דבר זה אינו מתקבל על דעתם של רבים, משום שהם זוכרים כיצד לעתים הם נאבקים בתחושות מסוימות. אך מה בסופו של דבר קובע הרצון? באיזו שכיחות ישן הרצון בזמן שהנטיות והדחפים עומדים על המשמר! אחת מנטיותיה החזקות של הנפש היא סקרנות מסוימת, משיכה אל הלא-מוכר. ממשיכה זו מתברר מדוע אנו מניחים לעצמנו לעתים להיקלע להלכי רוח בלתי-נעימים.
לא רק דרך הרצון נוגעת הנפש בדברים; הנפש עשויה מאותו החומר, או לכל הפחות מחומר דומה, ממנו עשויות ההתרחשויות. כך קורה, שהתרחשות שאינה פורטת על מיתר שמקורב לנפש, מכבידה עליה לכדי מטען של הלך רוח אשר בהדרגה הופך למשקל עודף. משקל עודף זה מצליח לדחוק את תכני הנפש ולצור עליהם.
הלכי רוח מגיעים דרך מאבקים פנימיים, או לחילופין דרך לחצים חיצוניים על העולם הפנימי. הראשונים – מלחמת אזרחים בין שני מחנות; האחרונים – דיכוי של עם מצד שדרה אחת, מיעוט קטן ודכאני.
קורה לי לעתים שאני מאזין למחשבותיי ותחושותיי ועוקב בדממה אחרי עצמי, משל יכולתי לשמוע את המולת המפלגות הסוערות על זמזומיה ורחשיה, משל פילח קול שריקה את האוויר, כמו שמחשבה או עיט נוסקים לעבר השמש.
המאבק הוא המזון שמקיים בהתמדה את הנפש, ועם זאת, היא יודעת להפיק ממנו את המתוק ואת היפה. דרך ההרס וההשמדה היא מיילדת את החדש. היא לוחמת ללא חת אך גם יודעת לשדל ברכות את אויבה לכדי אחדות פנימית. הנהדר מכל הוא, שהיא לעולם לא שמה לב למה שמחוצה לה: שמות, אנשים, אזורים, מלים יפות, משיכות קולמוס. עבורה, כל אלו הם מסדר ערכי נחות. אולם היא מוקירה כל דבר שנח בתוך קונכייתה.
מה שכעת הוא אושרך המוחלט או צערך המוחלט, עשוי להפוך בעוד רגע רק למעטה של תחושה עמוקה יותר ולכן יתפוגג בעצמו כאשר תגיע תחושה גבוהה יותר. על-כן הלכי הרוח שלנו תמיד מעמיקים: אף אחד מהם אינו זהה לזולתו, כל אחד מהם צעיר לאין שיעור והוא תולדה של הרגע.
אני חושב עתה על דברים שאהבתי: שמות ואנשים התחלפו ואינני יכול ממש לטעון לגביהם שטבעם נעשה עמוק ויפה יותר, אולם יכול אני לטעון שהלכי הרוח הדומים לאותם דברים מהווים צעד קדימה עבורי, שכן זה בלתי נסבל עבור הרוח (Geist) לחזור ולפסוע על שלבים בהם היא כבר פסעה. יותר ויותר רוצה הרוח להתפשט לגובה ולעומק.
מבורכים תהיו לי, הלכי רוח יקרים, שינויים מופלאים של נפש סוערת, מרובי פנים כטבע, אך גדולים ממנו, באשר לנצח אתם מתעצמים ושואפים מעלה. ניחוח הצמח נשאר זהה לניחוחו הראשון מיום הבריאה, ואילו אני אינני אוהב כשם שאהבתי לפני כמה שבועות. אינני מוכוון (gestimmt) ברגע זה לאותו הלך רוח שפקד אותי עת התחלתי לכתוב.
פסחא, 1864
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה